<h1>סמ"ק מצוריך סימן רמ"ד</h1>
<h2>דף כה.</h2>
להפריש חלה דכתיב (במדבר ט"ו) ראשית עריסותיכם תרימו תרומה. ה' מינין חייבין בחלה (מנחות דף ע') ואילו היו נבללין בקמח יחד מצטרפין לשיעור חלה שהוא מ"ג בצים וחומש ביצה, אבל פחות מכן פטור, ואם נילושה מזה מעט ומזה מעט שנינו (חלה פ"ד מ"ב) שאין החיטין מצטרפין אלא עם כוסמין והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החיטין, ואין שיעור לחלה רק בזמן שהיה נותן אותה לכהן דנתנו חכמים שיעור בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח (חלה פ"ב מ"ז). והמפריש חלתו קמח אינה חלה אך אם יאמר לכשתעשה עיסה זו תהא זו חלה הרי היא חלה (שם מ"ה וקידושין דף מ"ו). ואוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחיטים ותטמטם בשעורים (חלה פ"ג מ"א). והעושה עיסתו קבים פי' קב קב לבדו פטורה מן החלה עד שישוכו, ר' אליעזר אומר אף הרודה ונתן לסל הסל מצרפן, וקאמר (פסחים דף מ"ח) דלא קאמר ר' אליעזר אלא בככרות של בעל הבית הואיל ונושכות זו את זו אבל אחרות לא והכי פירושו תנא קמא בעי נשיכה בעיסה והוא אמר דאפילו נשיכה דסל סגי דהיינו נגיעהא) (ירושלמי חלה פ"ג ה"א). ולמדו כהנות להיות מתנות בשעת הפרשה שתהא חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שתוסיף אחרי כן. שנינו בפ"ג דמסכת חלה (מ"ח) דנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך עיסה שהורמה חלתה הרי זה מביא עיסה שנייה שיש בה שיעור עם אותו שאור ונותנו בצד אותה עיסה ומפריש ממנה שיעור חלה עליה ועל [ה]סל ואם אין לו מוציא חלה על הכל, ומתוך כך נראה כשהשאור הוא של פטור והעיסה של חיוב כמו שרגילין לעשות אחר הפסח שלוקחין שאור של גוי ונותנה בעיסה של ישראל שמוציא חלה בבת אחת על הכל מיניה וביה ולא אתי למיחש משום פטור על החיוב ומה שנהגו ללוש עיסה אחרת היא חומרא יתירתא. א) ויש אומרים נשיכה דתנור ומיהו איכא למאן דאמר דר' אליעזר לא בעי כלל נשיכה אבל נגיעה בסל בעי ופירש ר"י דהיינו דווקא להביאו לידי חיוב אפילו אם לפטור זה את זה אפילו בלא נגיעה מצטרפין ובלבד שלא יקפיד על תערובתן וסדין או מפה מצרף כמו סל ולכך נהגו הנשים לכסות במפה, עכ"ל (עיין חלה פ"ב מ"ד).
